ביאור:דניאל ד יא
דניאל ד יא: "קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר: גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי, אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ, תְּנֻד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן עַנְפוֹהִי."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - קוֹרֵא בְכֹחַ וְכֵן אוֹמֵר: גֹּזוּ הָאִילָן וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו, הַשִּׁירוּ עָפְיוֹ וּפַזְּרוּ פִרְיוֹ, תָּגוּד הַחַיָּה מִתַּחְתָּיו, וְהַצִּפֳּרִים מֵעֲנָפָיו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד יא.
גֹּזוּ הָאִילָן וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו
[עריכה]קוֹרֵא בְכֹחַ
[עריכה]המלאך קרא בקול גדול ופקד על אחרים: גזו ענפיו, השירו עליו, פזרו פרותיו.
'קורא' - הודיע, פרסם, הניע לפעולה, עודד, דרבן, הכריז, צעק, (מילוג) לקרוא כתב אשמה או פקודת עונשים.
- המלאך עצמו לא אמר שהוא עצמו יעשה זאת, הוא גם לא עשה זאת - הוא רק פקד על אחרים.
יש כאן הרגשה של עוצמה ודחיפות בקריאה. לאומת זאת לוט לא קרא בכח כאשר הוא דיבר עם חתניו, נאמר: "וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ביאור:בראשית יט יד). ייתכן שהחתנים לא התרגשו ממנו כי הוא לא קרא בקול רם.
גֹּדּוּ אִילָנָא
[עריכה]המקור בארמית אומר "גֹּדּוּ". הדבר נשמע יותר כמו 'לגדוע', לחתוך, לקצץ, את גזע העץ ואת הענפים, וזה פרוש מועדף מאשר התירגום: 'לגוז' - שזה חיתוך הצמר מהכבשה.
כאשר גודעים ענפים, הענפים הגדועים מתים וברובם חסרי שימוש, וגם העץ יכול למות. כאשר גוזזים את הצאן, יש צמר בעל ערך, וגם לכבשה יותר קל לנוע ולאכול במשך תקופת האביב והקיץ החם.
גֹּזוּ הָאִילָן וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו
[עריכה]האילן הוא עץ אחד בלבד, ביחיד. אמנם זאת כל הממלכה של נבכודנצר, אבל זה לא כל העולם.
כבר בקריאה הזאת יש סימן טוב: הרעה אינה מידית וייתכן שאפשר לבטל את רוע הגזרה כפי שקרה לנינווה. אלוהים פקד על יונה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ, כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א ב). וכשאנשי העיר שמעו על הסכנה הם אמרו: "מִי יוֹדֵעַ, יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים, וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה ג ט).